ברק אובמה הוא לא טאלנט מהסוג שאני שואפת לראות כאן. לעומתו, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, זה שפספס את משרת הנשיאות "על חודו של קול" – אל גור , הוא טאלנט מובהק.
גור הוא דוגמה בולטת לטאלנט שסיום הקריירה הפוליטית שלו היה נקודת התחלה לקריירה חדשה ומסעירה שהפכה על פיה את כישלונו הפוליטי. גור משתמש בעוצמה, בממון, בפרסום ובהכרה שצבר במקום אחד כדי להשפיע ולהזיז דברים במקום אחר. אובמה ממשיך לככב למען עצמו.
גם גור וגם אובמה דיברו הרבה על מצוקתו האקולוגית של הגלובוס ועל התחממות הכוכב שלנו באשמת המין האנושי. שניהם פעלו כפוליטיקאים כדי למנוע את המשך התחממות כדור הארץ והקצנת האקלים. אובמה לא עשה די כנשיא וכמעט נטש פומבית את הנושא הקריטי לאחר פרישתו. גור, לעומת זאת, משוטט בעולם כשגריר בפועל של נושא מניעת האסון האקולוגי, מופיע בכנסים, מככב בסרטים תיעודיים שהוא יוזם ואינו מרפה מן העניין שהוא כה קריטי לחיי הבריות בכל העולם. בחלק מהרצאותיו מציג את עצמו גור כ"הנשיא-הבא-לשעבר של ארצות הברית" כבדיחה עוקצנית ומדויקת על הקריירה הפוליטית המזהירה שלו, שנקטעה בעקבות בחירות 2000, בהן, כאמור, הפסיד את משרת הנשיאות.
אלא שהפסד זה הפך לנקודת פתיחה משמעותית עבור גור כאשר בשנת 2006 יצר את הסרט התיעודי והפופולרי "אמת מטרידה", שסימן אותו כפעיל במאבק בהתחממות הגלובלית ובשינויי האקלים. הסרט העלה על סדר היום העולמי נושאים שנדחקו לשוליים. בשנת 2007 זכה בפרס נובל לשלום על פעילותו.
מי שפועל בדרך הזאת, מרוויח גם תועלת אישית, וזה בסדר. הטאלנט שמגייס עצמו לטובת הכלל עושה זאת בדרך כלל אחרי או תוך כדי שהוא מקדם את עצמו, את מעמדו וגם את הכנסותיו. הוא לא צריך להיות קדוש מעונה או מסתגף. באופן טבעי, מי שמתבלט בציבור ביכולותיו ובכישוריו זוכה בדרך כלל גם לפיצוי חומרי. הוא "עושה כסף" יותר מאחרים. המבחן הוא אם הכוכב מסתפק בהתעשרות אישית או שבד בבד הוא מתאמץ להשפיע על הרבים. בעולם קפיטליסטי שבו הצלחה נמדדת על פי רוב בכסף, וברוב המקרים בעלי הממון מסתפקים בצבירה של עוד ועוד ממנו וממעטים לפעול בעזרתו כדי להשפיע על הרבים ולתרום לרווחת האחרים, פשוט כי הם לא יודעים איך, מתקשים באיתור האג'נדה, לא בטוחים שדעתם מעניינת מישהו ולא מתוך אגוצנטריות כפי שנוח לרובנו לחשוב.