בימי קדם הייתה אוכלוסיית העולם חקלאית בעיקרה. האדם שגידל מלפפונים הביא לביתו את הכמות הדרושה להזנת משפחתו, וביתר התוצרת סחר תמורת מצרכים אחרים. בחלוף הזמן, למדנו לשמר מלפפונים בתוך קופסת שימורים כדי שחשיפתם לאוויר לא תשפיע עליהם ותקלקל אותם. כך אומנם שמרנו על הירק, אבל הקשר בינו לבין תוצר הגידול המקורי אבד. טעמו של המלפפון החמוץ שונה לחלוטין מזה של המלפפון הטבעי. אבל, עצם היכולת לשמר מזון הביאה במשך השנים להרחבת התהליך מעבר להחמצת מלפפונים וייבוש בשר לימים קשים של מחסור במזון. אט אט התחלנו לעבד כמעט את כל סוגי המזון. הם עוברים תהליכים כימיים מלאכותיים, צביעה, טחינה, כבישה ואריזה. בזכות הקדמה ורכישת ידע אפשר לשמר מגוון סוגי מזון ולייצר חדשים שימלאו את מדפי המרכול.
כך קרה גם לנו, בני האדם. התרבינו, החכמנו, הסתגלנו לסביבה, אבל התרחקנו מן המקור. איבדנו במידה רבה את הייחודיות שלנו כפרטים. איבדנו את השוני ואת האינדיבידואליות שלנו כיחידים בתוך קבוצה. מכרנו את נשמתנו לאורך חלק הארי של ימי חיינו לחברות גדולות שבהן אנו מבלים את מרבית זמננו. הפכנו לכל כך מזוהים עם הארגון, עד שאיבדנו את זהותנו העצמית. הארגון תופס חלק גדול כל כך בהגדרתנו האישית עד שאם אנו פורשים ממנו אנו מרגישים כאילו ניטל חלק מן העצמי שלנו. מקום העבודה משמש לנו בית שני לא רק מבחינת היקף השעות שאנו מעבירים בו, אלא גם מבחינת עולם התוכן שהוא מספק לנו. ואם לא די בכך, הרי שלא מעט מבעלי החברות והמנהלים משכנעים את העובדים ש"כולנו משפחה" – שקר לבן ששני הצדדים מכירים באשלייתו ויודעים שכל מטרתו היא להביא לניצול מרבי של נאמנות העובד לחברה. "המשפחה" אגב, לא תהסס לפלוט את העובד ולשכוח באופן מיידי שהוא היה אי פעם חלק ממנה.
נאלצנו להתרחק מעצמנו. מהאני האמיתי שלנו.
הפכנו למלפפונים חמוצים. לא עוד מלפפונים טריים, עם טעם טבעי וייחודי, אלא מלפפונים מתועשים הדומים זה לזה בצבעם ובגודלם, כולם בעלי אותו טעם של תמיסת חומץ או מי מלח. כאלה שהערכים התזונתיים שלהם אבדו מזמן.
הפכנו זהים זה לזה. הייחודיות והחדשנות שלנו אבדו לנו אי שם בדרך בשעות הרבות שבילינו במשרד, כלואים בתוך קוביות שקופות, רכונים על המחשב ומבצעים עבודה שמישהו אחר הכתיב לנו בעוד אנו קוברים עמוק את המחשבה היצירתית שלנו ולא מאפשרים לה לפרוח. אנו משוכנעים ש"זה מה שיש" ושכולם כמונו, נמנעים מלחרוג מהמסגרת שמשלמת לנו את המשכורת ותוך כדי כך גם משעבדת את מחשבותינו.
אנשים חוששים משינוי או אם תרצו מקפיצת המדרגה מפני שהם כל כך חוששים מדחייה ומביקורת, זה חבל כיון שבצד השני אנשים משוועים לחדשנות ולתעוזה. אפילו מילולית הכול מתחבר. החמצת מלפפונים אנושיים מביאה להחמצת הזדמנויות. תחושת חמיצות והחמצה הן מונחים שמתארים פספוס, תחושת כישלון ואי-מיצוי של אפשרויות וחלומות.
בעידן הנוכחי, אל לנו להישאר במצב בו אנשים תקועים בקופסת השימורים הארגונית בעת שיכלו להאיץ מנועים, לנסוק לגבהים בל-ישוערו ולהזניק את עצמם ואת הארגון מעלה-מעלה.