בושה. לא תאמינו עד כמה הרגש הקמאי הזה קיים בתוכנו. הבושה מתחילה בבית, בגיל צעיר מאוד, ואני דוגלת בהבחנה מדוקדקת בין שני סוגיה: הבושה הבריאה והבושה הרעילה.
בושה בריאה מזכירה לנו שאיננו מושלמים ושיש גבול ליכולתינו. החששות והגבולות יוצרים עבורנו מבנה ונוסכים בנו תחושת ביטחון. הם עוזרים לנו לתעל את האנרגיה שלנו למטרות שביכולתנו להשיג ולא לכאלה שהן מעבר לכוחנו. הבושה הבריאה משאירה אותנו מחוברים לקרקע המציאות, ביודענו שאיננו אלוהים ושאנו עלולים לטעות; היא מפתחת בנו מצפן מוסרי שכן היא נושאת עימה מבוכה שמביאה לידי צניעות; היא יכולה להוביל אותנו ליצירתיות וללמידה משום שהיא מזכירה לנו שאנו מוגבלים בידיעותינו, והיא מחזקת בנו את תחושת הקהילתיות שכן היא גורמת לנו להבין שאנו זקוקים לעזרתם של אחרים.
בעבודתי עם מנהלים מעוררי השראה שנמנעים מלהופיע בקדמת הבמה איני מסבירה להם כמה חשובה החשיפה עבור הרווח האישי שלהם. הטאלנט המופנם לעולם לא ירגיש נוח עם כתרים נוצצים. בעיניו מדובר באלמנטים זולים ובני חלוף והוא לא מעוניין להשקיע את זמנו ברדיפה אחריהם. רצונו האמיתי הוא לשנות ולהשפיע. זאת המשימה שלו ולכן אני מדגישה בפניו דווקא את ההפסד הגדול שיש לציבורים רחבים שאינם חשופים לרעיונותיו. התקשורת הזמינה והרב-ערוצית מאפשרת לאדם שכזה לתרום הרבה יותר, וברגע שהוא עובר את המחסומים האישיים כגון הבושה או החשש "לפשל" בפומבי הוא יכול להגיע למשמעות ולערך האמיתי שלו.
בספרה "שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר", מציגה סוזן קיין אינספור מחקרים ודוגמאות בנוגע להפסד העצום שאנו כחברה משלמים כשאיננו נותנים לטאלנט המופנם להשמיע את קולו בדרכו שלו. היא מציינת המצאות כמו תורת היחסות ומנוע החיפוש גוגל וכן יצירות אומנות כמו פיטר פן ורשימת שינדלר כדוגמאות לתרומתם הגדולה של המופנמים.
טאלנטים כמו סנדברג, צוקרברג, בזוס, מאסק ואחרים נתקלים גם הם במתח ובבושה הנלווים להשמעת קולם ברבים. הם התמודדו, כמו כולנו, עם מחסומים פנימיים, עם חששות ועם חוסר ניסיון. וורן באפט, איל ההון האמריקאי, מפורסם בכושר השכנוע שלו. והינה, בריאיון לרשת BBC הוא סיפר שבתחילת דרכו היה מבועת מהמחשבה על הופעה בפני קהל. כשהיה תלמיד, ואפילו סטודנט, היה מקיא מרוב חרדה כשנדרש לדבר מול אחרים. ואולם הדבר לא ריפה את ידיו. הוא מצא פתרון יצירתי: הוא חיפש ומצא משרת הוראה כדי ללמוד באופן מעשי כיצד לעמוד בפני קהל. זהו הדבר שמייחד את הטאלנטים ומבדיל אותם מרבים אחרים, שאולי אפילו מוכשרים מהם: יכולתם המופלאה להישיר מבט לפחדים ולראות מעבר להם.
המהות היא לטפל בתוכן, לזקק, לדייק, להקשיב לדבר הזה שמעלה לנו את הדופק, שמרגש ומזיז אותנו. את זה יש לכתוב כמו שצריך כך שיהיה מרתק, ועם התוצר לעלות לבמה. כשאנו מצגים את האמת שלנו הקהל נסחף אחרינו.
לא מזמן השתתפתי בכנס שבו דיברו אנשים שלמדו במסגרת קורס ייעודי כיצד לדבר בפני קהל. כולם דיברו באותו אופן, עם אותן תנועות ידיים, עם אותה אינטונציה ועם אותן הפסקות מתודיות בשטף הדיבור. המחזה היה מביך. אני פוסלת את השיטות המקובלות הקוראות לכולנו לרכוש כריזמה ולהפוך לחיות במה. תחת זאת אני סבורה שלכל אחד יש סגנון ייחודי משלו ושעם הסגנון הזה עליו לעלות לבמה.
https://www.youtube.com/watch?v=RYHPlLsdW0A