זה היה בינואר 2007, בלילה, בבית הנשיא, כשעל דעת עצמי בלבד, בספונטניות, החלטתי שלהיות טאלנט, סוג של כוכב תקשורת או עסקים, מאפשר- אפילו מחייב- להוות דוגמא ברגעים קריטיים ולקחת את המושכות לידיים- גם בתחומים שחורגים מהעיסוק הישיר. להשפיע.
באותו לילה, בשעת צפיית שיא, משה קצב, נשיא מדינה חשוד במעשי אונס, התייצב לראשונה אחרי זמן רב מול התקשורת, שהגיעה בהמוניה. אני הגשתי את חדשות 2 מן הטריבונה באולם עצמו. על אף ההסכמה ההיסטורית בשתיקה לפיה עיתונאים לא מתפרצים לדברי נשיא המדינה, החלטתי שאם הנשיא ישקר ארוכות מול המצלמות- אתפרץ לדבריו. וכך עשיתי, לתדהמת כולם. חדלתי כשבחרונו הפכו פני הקדוש המעונה למסיכת זעם מעוותת- הפנים האמיתיות שלו… חריגה אחת מפתיעה מה"פרוטוקול" התקשורתי חשפה את עבריין הצמרת כשקרן ומתחסד ועם כל הצניעות- גם הצילה את כבוד העיתונות ולכן נחרטה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.