סיגל אביטן

"אתה טאלנט רק אם המעמד שלך מקדם משהו או מישהו. לא להיפך"

השנה היתה 1991, ואני סטודנטית לתקשורת בת 21. "מיליון עולים חדשים מחבר העמים הגיעו לארץ", אמר אחד המרצים שלי, "ואף אחד ממשרדי הפרסום לא יודע כיצד לפנות אליהם בגלל פערי השפה והתרבות". בניגוד לסטודנטים אחרים, שסיכמו את דבריו במחברת, אני החלטתי להרים את הכפפה. במקום לגשת למבחן התיאורטי, הקמתי את "תל אביב-מוסקבה" – משרד הפרסום המגזרי הראשון בישראל, שפנה לקהל העצום שבאותן שנים שמר אמונים לשפה ולמנהגים של ארץ המוצא שלו. זה היה נועז-אך-הגיוני אם הייתי ממוצא רוסי, אבל אני הגעתי ממשפחה מרוקאית משדרות שמגיל צעיר שידרה לי שאני יכולה לקטוף כוכבים בשמים, וזה הספיק.

עם לא מעט נחישות וחוצפה הצלחתי לפצח את קהל היעד שלי, לא מעט משום שהעסקתי את האנשים שידעו לענות בתבונה על כל השאלות שהיו לי. במשך שש שנים ניתבתי בין עיתונאים, מנהלים, אנשי עסקים, עובדים הכפופים לי וספקים, הייתי יצירתית, למדתי המון ונהניתי מכל רגע. לא זו בלבד שהרווחתי הרבה מאוד כסף, גם נחשפתי לתרבות הרוסית וזכיתי להכיר אנשים יקרים שילוו אותי שנים ארוכות לאחר מכן.

שש שנים הן המון זמן במושגים של יזמית צעירה ואמביציוזית, ואני החלטתי שהגיע הזמן למכור את "תל אביב-מוסקבה" ולעבור לאתגר הבא. "סיגל אביטן תקשורת" כבר פנתה לקהל הרחב, זו היתה חברה לייעוץ תקשורת ואסטרטגיה, והלקוחות שלי היו  חברות ציבוריות, ארגונים, מנהלים בכירים ואף ערוצי טלוויזיה. 10 שנים חלפו, האתגר הפך לעובדה, והתשוקה ליצור משהו חדש שוב בערה בי.

 בשנת 2006 האינטרנט היה עדיין ארץ לא נודעת, רבים התמקדו ברצון למכור באמצעותו, אני ראיתי בו פלטפורמה שתתפוס את מקומה של הטלוויזיה. מה שהיום נשמע טריוויאלי, היה אז די חתרני – הטלוויזיה היתה בשיא כוחה כמדיום תקשורתי. הצעד המתבקש מבחינתי היה להגשים את החזון שלי ולהקים את "פרסקאסט" – חברה לשידורים חיים באינטרנט.

היו לי משאבים כלכליים, היה לי את הידע המקצועי והניסיון, והמון מוטיבציה ליצור מיזם חדשני עם פוטנציאל צמיחה עצום. שבועות ספורים לפני ההשקה חלה תפנית בעלילה. בעוד הוא יושב לצד יונית לוי באולפן הממוזג של חברת החדשות, גדי סוקניק הטיל פצצה בשידור חי: "אני פורש מהגשת מהדורת החדשות". בזמן שכולם הימרו לאן מועדות פניו, אני הרמתי אליו טלפון והצעתי לו להיות שותף במיזם שלי. בתוך 72 שעות גדי סוקניק הפך לפנים של "פרסקאסט" – מעביר בשידור ישיר באינטרנט דיווחים מבית הנשיא, מהכנסת, מחדרי השקעות, מחברות ציבוריות. זה היה מלהיב ומרתק, רבים בתקשורת אהבו את הסטארט-אפ הנועז והחצוף שלנו. גדי עמד בחזית מול המצלמה, אני ניצבתי מאחור, מנצחת על צוות של מפיקים, צלמים ועורכים שעבדו מסביב לשעון. הייתי שקועה בעשייה, עד לרגע שבו הגיע הטלפון ממנהל הבנק שלי. "סיגל", הוא אמר בקול קודר, "אני מצטער, אבל אין מאיפה לשלם משכורות החודש. החסכונות שלך רוקנו, חשבון המט"ח ריק והמינוס שלך מתחת לקו האדום. ההנהלה לא תאשר לך הלוואה נוספת".  

"פרסקאסט" היה מיזם נהדר שהקדים את זמנו ביותר מעשור, ולא היו לי די משאבים להחזיק מעמד עד לשלב הפקת הרווחים ממנו. ביום אחד הייתי צריכה לעצור הכל – לפטר עובדים, להחזיר מכוניות לחברת הליסינג, להזדכות על המשרדים המפוארים. הגעתי להסדר חובות עם הבנק וחזרתי הביתה. אחרי 25 שנה שבהן לא היה לי רגע דל – פתאום היתה דממה. זה היה הרגע שבו החלטתי לעצור, לנתח את תהליך קבלת ההחלטות שלי ולחשב מסלול מחדש.

התהליך הזה הוביל לכתיבת רומן, "חשומה" (בושה, במרוקאית), בהוצאת מודן, שהפך לרב מכר בין לילה ותורגם לשפות זרות. מעבר לעובדה שהוא משעשע ואינטליגנטי ורהוט, הוא מאיר את התפקיד המכריע שממלאת המחשבה "מה יגידו" בהחלטות שאנחנו מקבלים. הספר הזה איפשר לי לעבד את החוויה של הכישלון – לראשונה בחיי מיזם שהפקתי לא הגיע אל קו הסיום.

התפקיד שלי כיועצת ואסטרטגית היה לשמור על דימוי מצליח ואטרקטיבי של החברות והמנהלים שהיו לקוחות שלי. לסייע להם לצאת ממשבר באופן שלא יכתים את המוניטין שלהם. הרגע שבו נאלצתי לוותר על פרסקאסט גרם לי לחוש לרגע מה הם הרגישו כשהם פנו אלי לעזרה. חשבתי על כל אותם מנהלים בכירים שנדרשו לבצע מהלך עיסקי חשוב – כמו ייעול או מיזוג – ונמנעו מלעשות אותו רק בגלל שהם פחדו מהתגובות של הסביבה. הם העדיפו שאארגן להם עוד כתבה ב"גלובס" שתגרום להם להיראות טוב מאשר להתמודד עם המציאות. כמוני, הם שילמו את המחיר על כך.

ההבנה הזו הובילה אותי להתפתחות המקצועית הבאה שלי – מעבר ממקום שבו אני ממרקת תדמיות של חברות, ארגונים ואנשי עסקים, אל המקום שבו אני מסייעת להם לקבל החלטות אמיצות הנובעות ממקור פנימי, מאוזן ושקול.  

כיום אני מייעצת למנהלים בכירים, אנשי עסקים ואמנים שפנו אלי לא משום שאני מציעה להם מתכון פלא שישנה את חייהם באחת, אלא את ההפך הגמור. אני  מציעה להם אתגר שכרוך בעבודה מאומצת של חקירה עצמית, של הכרת החוזקות והחולשות שלהם, של הצבת מטרות וגילוי המעצורים הסמויים בדרך להשגתן. הניסיון והידע הרב שצברתי מאפשר לי לסייע להם למקסם את היכולות שלהם ולהעניק להם כלי עבודה יעילים בהתמודדות עם חסמים המונעים מהם לפרוץ קדימה.

יש מנהלים הבשלים לעבור לקדמת הבמה מבחינת הידע והניסיון המקצועי שלהם, אך הם חוששים מכישלון ומביקורת ציבורית. אחרים חשים תסכול מהעשייה הנוכחית שלהם, אך מתקשים לאתר ולדייק מה בדיוק הם רוצים. מהו הדבר שיגרום להם לחזור להתעורר בכל בוקר בתשוקה ובסקרנות. הסלוגן של חברת המכוניות אלפא "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי" הולם את התחושות שלהם, גם אם יש להם נהג במושב הקדמי של המרצדס.

מנהלים ויזמים הם אנשים פרקטיים, הזמן שלהם מוגבל, ובהרבה מקרים הם מחמירים עם עצמם. השאיפה שלהם לבסס את החברה שלהם כמובילה בתחומה כרוכה בלחץ אדיר ובהתמודדות יום יומית שלעיתים שוחקת אותם. במקום שבו הם רגילים להתנהל עם גרפים, מספרים, גרעונות ורווחים, אני מציעה להם להסב את המבט אל עולם הרגשות. אני מסייעת להם להגדיר מחדש מהם היעדים האמיתיים שלהם, שלא תואמים בהכרח לדימוי המקובל של מנהל מצליח. השאלה "מה אתה רוצה" היא הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה.

בתפיסת העולם שלי, התעסקות בכאב האישי – בחיים ובעסקים – היא לא מותרות, היא חיונית להצלחה בדיוק כמו היכולת לבחון מאזנים כלכליים. אסור לראות אותה כעיסוק מופרז בעצמך, שקיעה ברחמים עצמיים או חולשה. אני יכולה לספר על מנהלים שהעלו תחושות כואבות מאירועים או מצבים שנראו להם אזוטריים, מבלי להבין עד כמה הם מהותיים לתפקודם בהווה. הרעיון הוא לא לשקוע לניתוח מעמיק של חוויותיהם מהילדות, זהו אינו טיפול פסיכולוגי, אלא לזהות היכן מונח הקושי ולנטרל אותו. יש לזה משמעות הן ברמה האישית, ובעיקר על שורת הרווח.

השיטה שיצרתי נקראת TALENT EVOLVING, היא מאפשרת לנטרל רעשים חיצוניים, להסיר מחסומים ומעניקה כלים להתמודדות עם ביקורת. הדד ליין הוא אלוהים, לכן כל מפגש כזה מוגבל ל-80 יום. כך נוצרת מחויבות לתהליך הדורש לעתים התמודדות עם חסמים מנטליים שקל יותר להדחיק ולטבוע במטלות דחופות כאלו ואחרות. אני לא מבטיחה ללקוחות שלי להקיף את העולם, רק לראות אותו מזווית אחרת.

אחת המשימות הראשונות שאנחנו עוסקים בהן, ושרלוונטית לכל טאלנט באשר הוא, היא לאתר ולנסח שורה אחת קצרה המקפלת בתוכה את החזון האישי שלהם – one liner. וולט דיסני, למשל, בחר ב"להסב אושר להמונים", וזה החזון שלאורו פועלת חברת דיסני עד היום. התייחסות לערכים מייצרת דימוי חיובי, תורם, שמייצר משמעות נוספת, מעבר לרווח הכספי. שריל סנדברג, מנכ"לית התפעול של פייסבוק, היא טאלנט בתחומה לא רק בגלל שהיא טובה בעבודתה, אלא משום שיש לה אג'נדה –  היא שמה דגש על עידוד נשים להצלחה. אל גור קנה את עולמו כשהתמסר למאבק בהתחממות הגלובלית. מיתוג ערכי הוא כלי דומיננטי וחשוב – הוא מיטיב הן עם הטאלנט והן עם החברה שבה הוא פועל.

נראות בעידן הנוכחי היא חלק מהתפקיד, ובעידן שבו הכל מצולם ומוקלט ומתועד – היא דורשת ניהול מחושב. יש מנהלים המוזמנים לכנסים בינלאומיים ומקומיים, אך הם אינם יודעים כיצד להפיק את המיטב מההזדמנות הזו. חלקם חוששים, אחרים נוטים לשעמם במידע לא רלוונטי, או לדבר באופן שאינו נהיר לקהל – מהר מדי, שקט מדי או דיקציה שדורשת שיפור. כדי לסייע להם, אנחנו מתרגלים עמידה מול קהל ומול מצלמה. זה לא הופך אותם לסטיב ג'ובס, אבל התגברות על המכשול הזה מובילה להזמנות להתראיין בכלי תקשורת וכנסים, המחזרים אחר דוברים מעניינים.

הספר הזה הוא ניסיון לזכך מהם המאפיינים של "ביזנס טאלנט", שבדומה ליצירת אמנות משובחת, הם מורכבים ונוטים להשתנות. במקום להלאות אתכם ברשימות תיאורטיות, החלטנו לפרוש אותם לאורך הראיונות המרתקים שערכנו עם טאלנטים מפורסמים בתחומים שונים. כל אחד מהם מדגיש אספקטים מסוימים בהגדרה של "ביזנס טאלנט" החיוניים לכל מי שמבקש להגשים את הפוטנציאל הגלום בו.

האם כל אחד יכול להפוך לביזנס טאלנט? התשובה היא לא, אבל כלי הניהול והטכניקות שאנו מביאים לאורך הספר יכולים לסייע לכל אחד, ברמה כזו או אחרת. וזו המטרה המרכזית לכתיבתו – הרצון להרחיב את קהל היעד, ולטעון שגם אם אתם מנהל בית ספר, עורכת דין, רואה חשבון או עקרת בית שבחרה לגדל את ילדיה – הכלים וטכניקות הניהול הללו עשויים לשרת אתכם.

ההתייחסות אל עצמך כטאלנט היא הצעד הראשון בדרך להתפתחות אישית – היא מצביעה על הכרה בערך עצמי, על רצינות ועל רצון לחולל שינוי. אבל רגע לפני שאתם צוללים אל הספר והתהליך – אני מבקשת להתעכב על ארבעה אספקטים  מהותיים.

ראשית, עליכם להבין שמדובר בתהליך שבמהלכו אתם תתקדמו ותשתפרו, אך חשוב שלא תמדדו את עצמכם ביחס למרואיינים בספר הזה, אלא ביחס לעצמכם. איפה הייתם כשהתחלתם, ואיפה אתם היום.  להתקדם בצעדים מדודים אל היעד שהצבתם לעצמכם, ולא להיבהל מרגרסיות – זה חלק מהעניין.

 הדבר החיוני הנוסף הוא לשמור על "יד רפויה", מושג שלקחתי מעולם הקולנוע כשלמדתי בימוי דוקומנטרי והוספתי לשולחן העבודה שלי. לפני שיוצאים לצלם סרט דוקומנטרי עושים תחקיר, מחליטים על מרואיינים ולוקיישנים, אפילו המסקנות נקבעות הרבה לפני שיוצאים לשטח. אבל הסרטים הטובים באמת, אלה שאנחנו מרגישים שפורצת מתוכם אמת, הם דווקא אלה שהשתנו תוך כדי צילום, אלה שהבימאים שלהם ידעו לחרוג מהתוכנית הקבועה כשהמציאות בשטח הובילה אותם לסיפור חדש או לנקודת מבט שונה, שלא חשבו עליה קודם. מכאן הביטוי "יד רפויה", כזו שיודעת להשתנות ולהסתגל.

בעולם העסקים פוסט-קורנה כל התחומים נמצאים במצב של תנאי שוק משתנים במהירות. כל העסקים וכל הארגונים – פרטיים וממשלתיים – אולצו להסתגל באפס זמן למציאות שונה לחלוטין. העניין הוא שרבים נכנסים לחרדה במצב כזה ומהדקים את היד במקום להרפות אותה. הם רוצים לשלוט בכל, לרדת לפרטים הקטנים לתעד ולדווח – במקום לנשום עמוק ולחפש הזדמנויות בתמונה הכללית.

עליכם להיות בתהליך של למידה מתמדת. למה חשוב ללמוד משהו חדש? חשיפה לרעיונות חדשים מחזירה לנו את יצר הסקרנות. היא  מחזירה אותנו למקום של צניעות, מזכירה לנו שלא הכל אנחנו יודעים, ומאפשרת לנו לבקש עזרה מאנשים אחרים. היוהרה מובילה לביטול של דעות או רעיונות של העובדים שלנו או של השותפים שלנו. היא גורמת לנו להתחפר במקום ולהתגונן במקום להרים טלפון לאיש מקצוע שיכול לסייע לנו.  

אין תרפויטית מהכתיבה – כתיבת הרומן "חשומה" גילתה לי את העוצמות שלי ככותבת יצירתית, ופתחה אותי לקהל חדש שהגיב ברגש לקריאתו. היא העמידה אותי בחזית, ולראשונה מצאתי את עצמי מתראיינת וחשופה לביקורת. היא פתחה בפני עולם חדש של הוצאות ספרים, עורכים במאים ויוצרים, ובעיקר היא גרמה לי להבין ש"פרסקאסט" לא היתה כישלון – היא היתה נקודת תפנית. היא איפשרה לי לצמוח באופן אישי ובעיקר בתחום העיסקי. כיום, אני משלבת אומנות ויצירתיות כחלק מהשיטה שלי – הכלים שרכשתי הן כסופרת והן כבמאית של סרטים דוקומנטריים מאפשרים לי לשפר ולדייק את הייצוג של מנהלים בכירים במדיה הדיגיטלית לצד הפקת ספרי אוטוביוגרפיה וניהול.

כיתבו עבור עצמכם, ללא פילטרים, נסו לדייק את עצמכם. גם אם זה לא יוביל לרומן, זה יסייע לכם לראות דברים מזווית שונה. כיתבו כדי לשחרר כעסים, כיתבו כדי לתעד זיכרון יפה או מטריד, כיתבו list To Do, כיתבו מה הם החלומות ומהו החזון שלכם. כיתבו כדי לעבד חוויות שהותירו עליכם חותם. אתם תופתעו לגלות שניתן לראות אותן מזוויות אחרות לגמרי.

אני אסיים בנימה אישית, ואבקש מכם להיות נדיבים. נדיבים כלפי עצמכם, ונדיבים כלפי אחרים. נדיבות זו תכונה שנולדנו איתה, אך יש כאלה ששכחו אותה והם צריכים לסלוח לעצמם כי היא נשכחה כתוצאה מפחד. פחד שלא יהיה עוד, פחד שלא יישאר לנו וגם פחד לצאת פראיירים. האמת היא שנדיבות חשובה לשגשוג של כל אדם, וכל עסק או ארגון. כי כשאנחנו בנתינה אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו, והביטחון העצמי שלנו מתחזק. נדיבות מוציאה אותנו ממקום של הישרדות וחרדה.

פגשתי אנשי עסקים מאוד מצליחים שלאחר שבילו את רוב ימיהם בעשיית כסף, גילו שהוא לא ממש עונה על הכל. המימד של משמעות וערכים ונתינה חזרה לחברה הוא חיוני לכל מי שרוצה להיות ביזנס טאלנט, הוא מוביל לתחושה של סיפוק עצמי וגאווה על העשייה שלך, גם לאחר שהתרגלת לעובדה שיש לך אחוזה עם בריכה מהממת בקיסריה.

נדיבות היא לא בהכרח נתינה של כסף. להיות נדיבים זה לתת אוזן קשבת, לתת עצה טובה, לחלוק את הידע שלכם, לא לפחד שיעתיקו אתכם. יש לכם טון מיוחד וטביעת אצבע שהיא שלכם, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת מכם. חישבו כמה סרטים יש על אהבה, כמה שירים וספרים נכתבו עליה, וכמה הם שונים זה מזה. כשאנחנו מעניקים מהידע ומהניסיון שלנו לאחרים אנחנו זוכים לקבל ידע מאחרים. לא כי זאת התניה של הקוסמוס, אלא משום שכאשר אנחנו פתוחים לתת, אנחנו באופן אוטומטי גם פתוחים לקבל.

—–

העידן בו אנו חיים, כל אדם המעוניין לתרום, להשפיע, להתקדם ולבלוט חייב להשתנות ולהתפתח תוך כדי תנועה.
לשם כך יש להיפטר מקיבעונות מחשבתיים ומסגנונות מיושנים ולנצל את מגוון ההזדמנויות כדי להפוך לטאלנט בעולם העסקים, במגזר הציבורי או בשוק העבודה המשתנה תדיר ובקצב מואץ.
אלה שיגברו על החששות, יכתבו את חזונם האישי, יצאו מחדרי הישיבות יחתרו למגע, יתייצבו על במות ויציפו את הקהל במסרים בעלי ערך, יצמחו מבחינה מקצועית ואישית, יבריקו, ישפיעו, יתרמו ויתפרסמו.
ב- Business Talent תחשפו לרעיונות ולמחשבות של האנשים שעשו את זה, בארץ ובעולם.
תוכלו לקרוא מאמרים שמסבירים תכל'ס איך עושים את זה וממש בקרוב להירשם לקורסים, סדנאות, כנסים והרצאות להגשמת מטרה זו. המגזין ישמש במה לאנשים מעוררי השראה, שמעוניינים לחלוק עם קהלים רחבים רעיונות ומחשבות. את המאמרים יש לשלוח במייל לכתובת- im@businesstalent.co.i